אווה ווגמן:
סיפור לידה
12:00 בלילה ,ליל שישי 27-28 הגענו עם אלון אמא ואבא לביח.
עם צירים די תכופים ודי סדירים ודי כואבים.
כאשר הבטחתי לעצמי שעד שלא אראה כוכבים בעיניים מכאבים -לא אגיע לבי״ח ,כי כבר החזירו אותי פעמיים הביתה.
במוניטור סוף סוף ראו שיש צירים סדירים, האחות בדקה פתיחה (כואבת)אמרה פתיחה 2 .
התאכזבתי,כי בבוקר היתה פתיחה של 1. אבל התדירות והכאב,לא היה מה להשוות.
בינתיים חיכיתי לבדיקת רופא,בזמן ההמתנה הצירים התגברו בכאבם (לא ציפיתי), לא חשבתי שארגיש שתיכף או מתעלפת או מקיאה.
ובאמת טוב שהבאתי 2 שקיות והתחלתי להקיא.
בשקית היה חור אז נזל גם על מכנסיים.
בועע
בדיקת רופא לאחר המתנת נצח כשכל פעם עם ציר אני חושבת שאמות ממשעכשיו,לא מסוגלת לדבר בזמן ציר.הבדיקה הראתה פתיחה של 2 שוב ( שוב שוק ולא ברור מה יהיה הלאה עם הכאבים האלה ובפעם הראשונה מצדיקה את האמרה ״ברוך שלא עשני אשה״)
אצל רופא קצת יותר טוב,אפילו הצלחתי להצחיק.
ובצאתי עם מכתב אשפוז הבנתי שעם המזגן אצלו בחדר-קצת יותר קל.
בהמתנה היה פשוט חם,במיוחד לאשה בצירים.
אלון הלך לשאול על איזה מקום עם מיזוג,הציעו לנו להכנס לחדר התאוששות שיהיה פשוט ריק וכמעט חשוך. אז גם הבריחה מההמולה היתה טיפה מועילה.
ושוב ציר נורא כואב ושוב לא יודעת איך אפשר לשרוד עוד דקה כזאת שייתנקזו להמון דקות כאלה.
אמא שלי קצת מבולבלת,שואלת מלא שאלות של חוסר הבנה,בלי שאהיה מסוגלת לענות לה פיזית-כי אני באמצע הציר. מלחיצה את עצמה,מלחיצה אותי. כמו :אם את מקיאה איך הם מתייחסים בכזאת קלות דעת!!! כמו אל תשבי על הרצפההה,את עוד תצטנני (וכל מה שמעניין אותי זו רצפה קרה,כי היא קרה שאין יותר לאן ליפול)
אחרי זה אלון הביא כדור פיזיו-שלא עוזר בשיט. אחרי זה הביאו לי חוקן כי ביקשתי,אז הלכת לשירותים-מקלחת. שפאדיחה לקחת לשם מישהו אתך ואני צריכה להתמודד עם הצירים המשתקים האלה לבד ולהרגיע את עצמי, אז לא! היתה שם אישה בסביבה ששכבה וצרכה.״אייי .אייי״ בקול נמוך מרוקאי. איחלתי לה בלב שתמות.
אחרי מאמצים אדירים של חוקן-צירים-הורדת בגדים-צירים- מקלחת -צירים,בסוף סיימתי את סידוריי,והתבאסצי ללבוש שוב טייץ. כי קשה ללבוש אותו עם צירים של כל 2-3 דקות וגם אין כל-כך למה.בינתיים אלון עמד ליד המקלחת ושאל אם הכל בסדר,עד שסילקו אותו 😂
ביקשתי חלוק. נתנו
חזרתי לחדר ההמתנה הסודי שלנו עם אמא ואלון.
ושוב התקף הקאות שלא נגמר. בסוף נשאר רק מים.אבל כשסיימתי,הרגשתי הקלה די טובה,כי אין,פשוט אין דברים מיותרים בגוף אחרי החוקן וההקאות.
באה אחות בדקה פתיחה-מדהים! 3.5! השעה 3:30 בלילה. ז״א 3 שעות לזוז מפתיחה 2 הארורה הזו ל 3.5 אצבעות .
אפשר אפידורל. אז הכינו חדר לידה והובילו. עד שבא המרדים עם האפידורל -העוד 20 דקות האלה נראו שוב נצח מהצירים בגובה של בניני עזריאלי. פה אמא עזרה ליטפה וחיבקתי אותה .עם הרוך שלה.
עשו אפידורל-הדוקטור מקסים! דברני כזה ,עשה הכל לא כואב בכלל. ואז,די מהר השפיע. וגם :פאק-ירדו המים . מוזר... וכייפתי ,ריחפתי בשמיים,כי לא כואב יותר! שעה 4:30 וכאן גן עדן. איכשהו הרגשתי שזה לא הסוף ,אלא רק ההתחלה אבל העדפתי לכייף כל עוד אפשר. אמרו לישון ולאגור כוחות בינתיים כשמחכים לפתיחה של 10 אצבעות. ניסיתי ולא הצלחתי במשך כמה שעות. א׳ אדרנלין,ב׳ - לא היה לי נוח עם תחת ורגליים רדומות מאפידורל לתפוס תנוחה נוחה. אפילו שביקשתי מאלון,אמא והמיילדת לעזור לי- לא היה לי ממש נוח. ג׳ האשה הארורה ההיא שצרכה בחדר מיון יולדות,עכשיו צורחת ״אהה ,אההה״ בחדרי לידה ! ושומעים רק אותה!אמא מקסימה,עשתה לי מסאז׳ים ברגליים ,בידיים ,אפילו שהיא היתה כבר לבנה מרוב חולשה ,חוסר שינה ,חוסר אוכל ןתרופות. גם אלון כל הזמן עזר,עקב,חיבק ,שאל ,בדק. מלךך!
בשעה 6:10 בדקו פתיחה - ויופי! פתיחה 7! התפתחות יפה בשעתיים! חשבתי שמכאן והלאה ייזרום.
אבל טעיתי. התחלפה משמרת בשבע בבוקר,פה , בשעה7:30 בבוקר היה פתיחה של 9, ואז שעה וחצי המתנה (אולי אני מתהלבלת קצת,אבל קצת). אחרי שעה וחצי -פתיחה של 9.5 אצבעות. פאק. חשבתי שב- 10:30 נסיים עם הלידה. זבי!
חיכינו עוד. מגדה הגיעה.השמש עלתה.וכל פעם המיילדת באה אומרת שיש קצת התקדמות. אחרי זה פתיחה של 10 אצבעות אבל זה לא אומר לידה. צריך שהראש יירד. חיכינו עוד. לא מתקדם. מגדה אומרת ש עד12 אני אלד כבר. גם זה לא קורה. אמא הלכה לחפש קפה-ולחפש את אבא שגם בא להגיד שלום וממתין בחוץ בסבלנות.
ואז המיילדת באה ואומרת ללחוץ,גם רופאה בשם גלרון(שהיא מקסימה ועדינה) ועוד רופא נכנס שלא נעים לי שהוא לא מכיר אותי ,ומסתכל עליי בפעולה כשהכל פתוח.
אןמרים לי ללחוץ ואומריםמשלא לוחצת טוב. וכך זה חוזר. גם אחרי מנוחות קצרות. אפידורל נגמר,ולא מוסיפים כדי שאלחץ יותר טוב ,כשארגיש את הלחיצות של הצירים. ולא הולך. אני עייפה,חלשה, עבר כל הלילה ובוקר,לא ישנתי מהבוקר שלפני וסבלתי את כל הזמן הזה. גם מקבלת תלונות שדוחפת לכיוון הלא נכון.
מתייאשים ממני זמנית. ושוב באים עם הרופאה גלרון. וכן צועקין כן יופי! יותר חזק! למשך יותר זמן ! הנה השיערות.. ולא מעניין אותי. אני מוטשת.
ושוב הפסקה,אני שותה מים. מנסה לדחוף לבד כשמרגישה ציר. ולא יוצאת. אפילו איימו עליי בוואקום.ולא אכפת לי. רוצה לישון,מוטשת ,רוצה הביתה. לא רוצה ללדת..
ואז מגיע דר יואב (אותו הדר הזר שהסתכל והלך ואומר למיילדת -בואי אני אעזור לך.
מוציאים כלים מוזרים. חשבתי וואקום. בקיצור הוא מתחיל ללחוץ לי ממש חזק ותוקפני על הבטן ודוחף את הילדה בכוח מכאני לכיוון היציאה.ביציאה המיילדת מרחיבה את המקום ואת הרגל . כולם מחזיקים אותי מגדה עוד רגל, אלון את הראש. אמא מאחורה בוכה.
אני צורכת מכאב בייחוד הלחץ של הדר על הבטן והעוברית-סשן ראשון- ואז סשן 3 שכאן אני כבר צורחת ״דיייי מספייק, כואבבב ליי דייי״״
הדר אומר לי לא,אני לא עוזר לך ואז סשן 3. אני אותן צרחות-רק שיעצרו את ההתעוללות בי.
בסוף לא הבנתי איך יצא רק הראש ומייד כל הגוף ופתאום ממש פתאום הכל נגמר.
קלטתי אותה עליי. חיה מתוקה ולבנה. וגם אני. כולם מוחים כפיים. ואני מתחילה להתיחפח. מרוב הלחץ, ההקלה והאושר שהציפו. ורחמים עצמיים.
באלון התאהבתי מחדש ,כי הוא לא עזב אותי לרגע,תפקד ולקח על עצמו כל משימה ואחריות. הרגיע, נתן בטחון עצמי .
סיפור לידה
12:00 בלילה ,ליל שישי 27-28 הגענו עם אלון אמא ואבא לביח.
עם צירים די תכופים ודי סדירים ודי כואבים.
כאשר הבטחתי לעצמי שעד שלא אראה כוכבים בעיניים מכאבים -לא אגיע לבי״ח ,כי כבר החזירו אותי פעמיים הביתה.
במוניטור סוף סוף ראו שיש צירים סדירים, האחות בדקה פתיחה (כואבת)אמרה פתיחה 2 .
התאכזבתי,כי בבוקר היתה פתיחה של 1. אבל התדירות והכאב,לא היה מה להשוות.
בינתיים חיכיתי לבדיקת רופא,בזמן ההמתנה הצירים התגברו בכאבם (לא ציפיתי), לא חשבתי שארגיש שתיכף או מתעלפת או מקיאה.
ובאמת טוב שהבאתי 2 שקיות והתחלתי להקיא.
בשקית היה חור אז נזל גם על מכנסיים.
בועע
בדיקת רופא לאחר המתנת נצח כשכל פעם עם ציר אני חושבת שאמות ממשעכשיו,לא מסוגלת לדבר בזמן ציר.הבדיקה הראתה פתיחה של 2 שוב ( שוב שוק ולא ברור מה יהיה הלאה עם הכאבים האלה ובפעם הראשונה מצדיקה את האמרה ״ברוך שלא עשני אשה״)
אצל רופא קצת יותר טוב,אפילו הצלחתי להצחיק.
ובצאתי עם מכתב אשפוז הבנתי שעם המזגן אצלו בחדר-קצת יותר קל.
בהמתנה היה פשוט חם,במיוחד לאשה בצירים.
אלון הלך לשאול על איזה מקום עם מיזוג,הציעו לנו להכנס לחדר התאוששות שיהיה פשוט ריק וכמעט חשוך. אז גם הבריחה מההמולה היתה טיפה מועילה.
ושוב ציר נורא כואב ושוב לא יודעת איך אפשר לשרוד עוד דקה כזאת שייתנקזו להמון דקות כאלה.
אמא שלי קצת מבולבלת,שואלת מלא שאלות של חוסר הבנה,בלי שאהיה מסוגלת לענות לה פיזית-כי אני באמצע הציר. מלחיצה את עצמה,מלחיצה אותי. כמו :אם את מקיאה איך הם מתייחסים בכזאת קלות דעת!!! כמו אל תשבי על הרצפההה,את עוד תצטנני (וכל מה שמעניין אותי זו רצפה קרה,כי היא קרה שאין יותר לאן ליפול)
אחרי זה אלון הביא כדור פיזיו-שלא עוזר בשיט. אחרי זה הביאו לי חוקן כי ביקשתי,אז הלכת לשירותים-מקלחת. שפאדיחה לקחת לשם מישהו אתך ואני צריכה להתמודד עם הצירים המשתקים האלה לבד ולהרגיע את עצמי, אז לא! היתה שם אישה בסביבה ששכבה וצרכה.״אייי .אייי״ בקול נמוך מרוקאי. איחלתי לה בלב שתמות.
אחרי מאמצים אדירים של חוקן-צירים-הורדת בגדים-צירים- מקלחת -צירים,בסוף סיימתי את סידוריי,והתבאסצי ללבוש שוב טייץ. כי קשה ללבוש אותו עם צירים של כל 2-3 דקות וגם אין כל-כך למה.בינתיים אלון עמד ליד המקלחת ושאל אם הכל בסדר,עד שסילקו אותו 😂
ביקשתי חלוק. נתנו
חזרתי לחדר ההמתנה הסודי שלנו עם אמא ואלון.
ושוב התקף הקאות שלא נגמר. בסוף נשאר רק מים.אבל כשסיימתי,הרגשתי הקלה די טובה,כי אין,פשוט אין דברים מיותרים בגוף אחרי החוקן וההקאות.
באה אחות בדקה פתיחה-מדהים! 3.5! השעה 3:30 בלילה. ז״א 3 שעות לזוז מפתיחה 2 הארורה הזו ל 3.5 אצבעות .
אפשר אפידורל. אז הכינו חדר לידה והובילו. עד שבא המרדים עם האפידורל -העוד 20 דקות האלה נראו שוב נצח מהצירים בגובה של בניני עזריאלי. פה אמא עזרה ליטפה וחיבקתי אותה .עם הרוך שלה.
עשו אפידורל-הדוקטור מקסים! דברני כזה ,עשה הכל לא כואב בכלל. ואז,די מהר השפיע. וגם :פאק-ירדו המים . מוזר... וכייפתי ,ריחפתי בשמיים,כי לא כואב יותר! שעה 4:30 וכאן גן עדן. איכשהו הרגשתי שזה לא הסוף ,אלא רק ההתחלה אבל העדפתי לכייף כל עוד אפשר. אמרו לישון ולאגור כוחות בינתיים כשמחכים לפתיחה של 10 אצבעות. ניסיתי ולא הצלחתי במשך כמה שעות. א׳ אדרנלין,ב׳ - לא היה לי נוח עם תחת ורגליים רדומות מאפידורל לתפוס תנוחה נוחה. אפילו שביקשתי מאלון,אמא והמיילדת לעזור לי- לא היה לי ממש נוח. ג׳ האשה הארורה ההיא שצרכה בחדר מיון יולדות,עכשיו צורחת ״אהה ,אההה״ בחדרי לידה ! ושומעים רק אותה!אמא מקסימה,עשתה לי מסאז׳ים ברגליים ,בידיים ,אפילו שהיא היתה כבר לבנה מרוב חולשה ,חוסר שינה ,חוסר אוכל ןתרופות. גם אלון כל הזמן עזר,עקב,חיבק ,שאל ,בדק. מלךך!
בשעה 6:10 בדקו פתיחה - ויופי! פתיחה 7! התפתחות יפה בשעתיים! חשבתי שמכאן והלאה ייזרום.
אבל טעיתי. התחלפה משמרת בשבע בבוקר,פה , בשעה7:30 בבוקר היה פתיחה של 9, ואז שעה וחצי המתנה (אולי אני מתהלבלת קצת,אבל קצת). אחרי שעה וחצי -פתיחה של 9.5 אצבעות. פאק. חשבתי שב- 10:30 נסיים עם הלידה. זבי!
חיכינו עוד. מגדה הגיעה.השמש עלתה.וכל פעם המיילדת באה אומרת שיש קצת התקדמות. אחרי זה פתיחה של 10 אצבעות אבל זה לא אומר לידה. צריך שהראש יירד. חיכינו עוד. לא מתקדם. מגדה אומרת ש עד12 אני אלד כבר. גם זה לא קורה. אמא הלכה לחפש קפה-ולחפש את אבא שגם בא להגיד שלום וממתין בחוץ בסבלנות.
ואז המיילדת באה ואומרת ללחוץ,גם רופאה בשם גלרון(שהיא מקסימה ועדינה) ועוד רופא נכנס שלא נעים לי שהוא לא מכיר אותי ,ומסתכל עליי בפעולה כשהכל פתוח.
אןמרים לי ללחוץ ואומריםמשלא לוחצת טוב. וכך זה חוזר. גם אחרי מנוחות קצרות. אפידורל נגמר,ולא מוסיפים כדי שאלחץ יותר טוב ,כשארגיש את הלחיצות של הצירים. ולא הולך. אני עייפה,חלשה, עבר כל הלילה ובוקר,לא ישנתי מהבוקר שלפני וסבלתי את כל הזמן הזה. גם מקבלת תלונות שדוחפת לכיוון הלא נכון.
מתייאשים ממני זמנית. ושוב באים עם הרופאה גלרון. וכן צועקין כן יופי! יותר חזק! למשך יותר זמן ! הנה השיערות.. ולא מעניין אותי. אני מוטשת.
ושוב הפסקה,אני שותה מים. מנסה לדחוף לבד כשמרגישה ציר. ולא יוצאת. אפילו איימו עליי בוואקום.ולא אכפת לי. רוצה לישון,מוטשת ,רוצה הביתה. לא רוצה ללדת..
ואז מגיע דר יואב (אותו הדר הזר שהסתכל והלך ואומר למיילדת -בואי אני אעזור לך.
מוציאים כלים מוזרים. חשבתי וואקום. בקיצור הוא מתחיל ללחוץ לי ממש חזק ותוקפני על הבטן ודוחף את הילדה בכוח מכאני לכיוון היציאה.ביציאה המיילדת מרחיבה את המקום ואת הרגל . כולם מחזיקים אותי מגדה עוד רגל, אלון את הראש. אמא מאחורה בוכה.
אני צורכת מכאב בייחוד הלחץ של הדר על הבטן והעוברית-סשן ראשון- ואז סשן 3 שכאן אני כבר צורחת ״דיייי מספייק, כואבבב ליי דייי״״
הדר אומר לי לא,אני לא עוזר לך ואז סשן 3. אני אותן צרחות-רק שיעצרו את ההתעוללות בי.
בסוף לא הבנתי איך יצא רק הראש ומייד כל הגוף ופתאום ממש פתאום הכל נגמר.
קלטתי אותה עליי. חיה מתוקה ולבנה. וגם אני. כולם מוחים כפיים. ואני מתחילה להתיחפח. מרוב הלחץ, ההקלה והאושר שהציפו. ורחמים עצמיים.
באלון התאהבתי מחדש ,כי הוא לא עזב אותי לרגע,תפקד ולקח על עצמו כל משימה ואחריות. הרגיע, נתן בטחון עצמי .
